ערים וקהילות: פראג.

העבודה המובאת בבלוג זה נכתבה על ידי, גל בן חמו, ועוסקת בעיר פראג בתקופת ימי הביניים, ומדברת על החברה והתרבות בעיר פראג.

העיר כמרכז כלכלי:

בימי הביניים התאפיין מחזור הכספים בגיוון רב. על מנת להתמצא במטבעות השונים הלך והתפתח מקצוע החלפנות. החלפן היה מעריך את המטבעות, שוקל אותם ומחליפם אלו באלו. באיטליה פעלו חלפנים כאלה מן המאה ה-10.
לעתים בחרו אנשים החלפן קבוע- היו מפקידים בידיו כספים תמורת אישור כתוב. החלפנים השתמשו בכספים אלו בכמה דרכים:
השקיעו חלק מהכספים בפעילות מסחרים ויצרנית
נתנו אשראי ללקוחות מהימנים
שילמו דמי חכירה, מסים והיטלים עירוניים.
השימוש הגובר בכסף כאמצעי תשלום במקום סחר החליפין הביא להתפתחות הבנקים. באמצע המאה ה-14 עם התפרצותה של מגפת המוות השחור התחולל משבר כלכלי חמור באירופה והבנקים התקשו לעמוד בכל הדרישות של הלקוחות להחזרת השקעותיהן. על מנת לגונן על הציבור מפשיטת רגל וכדי להזרים כספים לקופות הערים קיבלו על עצמם המועצות העירוניות את ניהול הבנקים המסחריים. וכך במאות ה-15-16 קמו באיטליה,ספרד,הולנד וגרמניה בנקים עירוניים רבים לעסקאות חליפין. לקוחות הבנקים הפרטיים והמוסדות הבנקאים העירוניים היו בעיקר בני המעמד הבינוני כגון: פקידי חצר, סוחרים זעירים, איכרים אמידים ובעלי מקצוע. בני המעמדות הנמוכים לא יכלו לעמוד בערבויות הדרושות לקבלת כספים מהבנקים, ועבורם התפתחו בתי משכון שונים. תמורת משכון קיבל הלקוח הלוואה בריבית גבוהה. העם שנא את המשכונאים והכנסייה גינתה אותם, ואולם לא היה אפשר להסתדר בלעדיהם ובכל מקום שממנו גורשו תבע ההמון את חזרתם.
(היהודים נמנו עם המלווים בריבית תמורת משכון, מצב שהגביר את השנאה כלפיהם. עוד שימשו היהודים בארצות דרום אירופה כמתווכים בעסקאות עם סוחרים זרים.)

העיר כמרכז תרבותי-חינוכי:

תהליך גידולה של העיר הימי- ביניימית עיצב את אופייה המיוחד של העיר- קובץ של בתים הבנויים בצפיפות מן החומות פנימה ומקיפים את המבנים הגדולים של העיר: המגדלים, הארמונות והכנסיות. הערים זוהו לא רק עם מסחר ואומנות, אלא גם עם אסכולות רעיוניות ודרכי חשיבה. הערים אגרו ידע- ממש כפי שאגרו סחורות. לכל עיר היה סמל משלה, ורבים מתושבי הערים הוסיפו את שם העיר לחתימתם האישית כחותם של זהות תרבותית.
החל במאה ה-11 קמו בחלק מערי אירופה אוניברסיטאות. אוניברסיטה היא מילה לטינית שפירושה התאגדות והכוונה היא לאגודה של מורים או של תלמידים. רוב האונ' התפתחו מבתי ספר שהתקיימו ליד מנזרים וכנסיות. כשגדלה אוכלוסיית הערים וגבר הרצון לרכוש ידע והשכלה, ובתי הספר שליד הכנסיות והמנזרים לא יכלו עוד לספק את צורכי האוכלוסייה הלכה והתפתחה האוניברסיטה.
האוניברסיטאות נוצרו בהדרגה, באופן דומה להתאגדויות ולגילדות אחרות בימי הביניים. בדרך כלל ניתן לאוניברסיטה כתב זכויות, לאחר שבאותו מקום כבר התקיים זמן מה מרכז לימודי. תחומי הידע הראשונים שתגבשו כמקצועות אקדמיים היו לימודי המשפטים והרפואה.
האוניברסיטה הוגדרה כהתאגדות כנסייתית, ולכן נחשבה למוסד שאינו תלוי בשליט המקומי. שפת ההוראה בכל האוניברסיטאות הייתה לטינית, ומסלול הלימודים היה אחיד, כמו כן היו התארים שהעניקו האונ' בסיום כל אחד משלבי הלימודים-תארים אחידים. האוניברסיטה שימשה הן כמרכז מקצועי והן כמסגרת חברתית תרבותית ודתית שבה היו נהוגים העזרה והערבות ההדדית, ביקור חולים, השתתפות בטקסים ובתהלוכות ובילוי משותף.
ברוב האונ' תחילה למד כל סטודנט בפקולטה למדעי הרוח, וזו שימשה כהכנה לפקולטות האחרות.
חלק מן הלימודים בפקולטה זו היו למעשה לימוד שבימינו היה מוגדר כלימוד תיכוני. תלמידי הפקולטה למדעי הרוח היו בני 14-16 ולעיתים אף צעירים יותר, והם למדו שבעה מקצועות שנקראו שבע האומנויות החופשיות.
כמו הקומונות העירוניות והקורפורציות למיניהן- גם האוניברסיטה הייתה גוף שחתר להשגת אוטונומיה. במאבקה להשגת אוטונומיה נאלצה האוניברסיטה להתמודד הן עם שלטונות העיר הן עם הבישוף המקומי שבתחום רשותו נמצאה. האוניברסיטה שאפה להיות בלתי תלויה במוסדות ובבתי הדין העירוניים. הצידוק לחירות זו נבע מכך שהאוניברסיטה נחשבה למוסד כנסייתי. הסטודנטים לבשו גלימות, וכמנהג הכמרים היו מגלחים את ראשם ומותירים את היקף השיער בלבד.
בתקופת לימודיהם היה עליהם להישאר רווקים. לעיתים הושגה האוטונומיה של האוניברסיטה רק לאחר מאבקים אלימים בין הסטודנטים ובין תושבי העיר. בהדרגה השיגו האוניברסיטאות את האוטונומיה המבוקשת. לאוניברסיטה היו שוטרים משלה, וחבריה זכו לפטור מתשלום המיסים העירוניים. למרות ניגוד האינטרסים שבין חברי האוניברסיטה לתושבי העיר, הייתה האוניברסיטה רצויה בדרך כלל בעיר שבה שכנה. האוניברסיטה העלתה את כבוד העיר והייתה מקור חשוב להכנסה- לחנוונים, לספקי סחורות למיניהן ולבעלי בתים שהשכירו דירות לסטודנטים.
המאבק בבישוף המקומי נסב סביב הזכות לשלוט בארגון הפנימי של האוניברסיטה ובמינוי המורים, וסביב הזכות לקבוע את תקנותיה ואת סדרי הבחינות. כאשר האוניברסיטה לא הייתה כפופה עוד לבישוף- כפי שלבסוף עלה הדבר בידי מרבית האוניברסיטאות- היא עברה ישירות למרותו של האפיפיור, ובו הייתה תלויה. בשלהי ימי הביניים חל מעבר של האוניברסיטאות מפיקוח האפיפיורות לפיקוח השליט המקומי, ושינוי זה הוא אחד הביטויים לסופה של האוניברסיטה במתכונת ימי הביניים.

המבנה החברתי בעיר :

השלטון העצמי של הערים בימי הביניים התבסס על הקומונה .הקומונות החלו כנראה את דרכן כבר במאה ה – 10 ביוזמת אנשים פרטיים .אנשים אלו היו מעוניינים לפעול במסגרת שיתופית על מנת לקדם את האינטרסים שלהם.בראש הקומונה עמדו , בדרך כלל , העשירים ובעלי ההשפעה שבין חבריה . מן הקומונות צמחו בהדרגה הקהילו העירוניות האוטונומית .העירונים קיבלו אוטונומיה בהדרגה :
תחילה היו כל תושבי העיר והאזור שבסביבה כפופים לסמכותו השיפוטית של אדון העיר , האדון שלט בחיי האיכרים ביד רמה, ופעל לפי "אוויר משמעו חזקה".במהלך התפתחות המעמד המשפטי של העיר נקבע כלל חדש ש "אווירה של עיר משחרר בתום שנה ויום אחד" כלומר , בתום תקופה זאת יושב העיר הופך לתושב , והוא כפוף לחוקי העיר בלבד. גם אם קודם לכן היה משועבד לאדון זה או אחר , הרי בתום שנה ויום האדם משתחרר , כך יכלו איכרים שנמלטו מאדוניהם להתקבל בערים כאזרחים מן השורה , כלומר עם קבלת האוטונומיה העירונית , מעמדו של היחיד נקבע על פי החוק המקומי ולא על פי מעמדו החברתי . הקהילות העירוניות האוטונומיות כללו את אסיפת האזרחים , מועצת העיר וגופים מבצעים . מועצת העיר נבחרה מקרב המשפחות החשובות או מקרב מומחים למשפט , בהטלת גורל או לפי המלצת הגילדות המקומיות .המועצה התכנסה לעיתים קרובות בבניין שיועד לה ונשא את שמה . בראש הסמכות המבצעת עמד בדרך כלל ראש העיר או נשיא . אף על פי שהחברה העירונית באירופה בימי הביניים הוגדרה כקורפורציה הנאבקת להשגת חרויות, נותר מעמדה של האישה שולי מבחינת זכויותיה להשתתף בשלטון העירוני , וכמעט באופן מוחלט לא הורשו לבחור או להיבחר למועצות העירוניות .החוקים העירוניים התירו לגבר להכות את אשתו .הנשים השתתפו בחיי הכלכלה והייצור בעיר .תפקידן הכלכלי אף הקנה להן מקום מסוים בקרב גילדות האומנים ובעלי המלאכה. במקצועות מסוימים הייתה השתתפות הנשים גדולה כל כך , עד שהם הוגדרו כמקצועות של נשים.
בד בבד עם התפתחותם של המוסדות העירוניים, התאגדו בעיר גם נציגים של השכבות העירוניות השונות- לאגודות שנקראו גילדות.את חברי הגילדה איחדו הן תעסוקה או המלאכה המשותפת , הן אמונה דתית משותפת והן חיי חברה משותפים.
לכל גילדה היה סמל משלה וקדוש נוצרי שנחשב למגן על חבריה.
חברי הגילדה נהגו לקבוע תקנות חדשות , לאכול ולשתות יחדיו באירועים קבועים
גילדות עשירות הקימו בתי תפילה וייסדו בתי ספר , בנו בניינים מפוארים והגישו עזרה לחברים חולים, ליתומים ולאלמנות
להתפתחותם של ירידים אזוריים היה תפקיד חשוב בהתפתחות המסחר של
את חברי הגילדה איחדו הן תעסוקה או מלאכה משותפת , הן אמונה דתית משותפת והן חיי חברה משותפים
לכל גילדה היה סמל משלה וקדוש נוצרי שנחשב למגן על חבריה
חברי הגילדה נהגו לקבוע תקנות חדשות , לאכול ולשתות יחדיו באירועים קבועים. גילדות עשירות הקימו בתי תפילה וייסדו בתי ספר , בנו בניינים מפוארים והגישו עזרה לחברים חולים, ליתומים ולאלמנות .

היחסים בין תושבי העיר לבין השלטון :

תושבי העיר נאבקים לחרויות :
אחד הגורמים שהניעו את השינויים החברתיים והכלכליים של ימי הביניים ואת התהוות החברה העירונית- היה הניידות החברתית.
היא ביטאה מהפך רעיוני חשוב בחברה של ימי הביניים ועמדה בניגוד למה שהיה קיים בחברה הפאודלית.
המצב החדש של הניידות החברתית נוצר הודות להענקת חרויות על ידי שליטים ואדוני העיר או בתהליך הדרגתי של כיבוש חרויות ע"י קבוצות שהיו תחילה נטולות חרויות.החל במאות 10-11 נאבקו הערים להשגת חירויות קיבוציות עבור תושביהן כולל מתיישבים חדשים ואיכרים משועבדים שנמלטו מאדוניהם .המאבק לחירויות היה הצעד הראשון לקראת אוטונומיה . הערים נבדלו אלה מאלה בדרך השגת החיריות : בערים החדשות שבהן היה לאדוני העיר עניין להעניק זכויות יתר כדי למשוך מתיישבים חדשים , הייתה הדרך להשגת חירויות קלה יותר . בערים הוותיקות , לעומת זאת , התקשו תושבי העיר לשנות את הסדר הקיים ולהשיג עוד חירויות .בערים אלו התרחשו לעיתים מאבקים נגד אדוני העיר , חלקם מאבקים אלימים .היו מקרים שהאדונים והמלכים הכירו ביתרונות שישיגו אם יסייעו לקבוצות התושבים :-הם יקבלו תמיכה כנגד אויבים מבחוץ ויוכלו להתבסס כלכלית מכספי היטלים והמסים שיגבו מן הפעילות הכלכלית בעיר .תושבי הערים הוותיקות ביקשו להשיג את חירויותיהם מאדוניה של העיר שהיו בעלי הסמכות הכלכלית והסמכות השיפוטית. בזכות סמכויות אלו יכלו אדוני העיר לגבות מיסים , לשפוט בדין וטבוע מטבעות . מציאות זו השתנתה בעקבות העלייה בכוחם של הסוחרים העשירים .מודעותם של הסוחרים לכוחם ותביעותיהם לאוטונומיה גרמו למתיחות בינם לבין אדוני העיר , שביקשו כמובן לשמר את שלטונם ומעמדם .במקרים אחרים התרחש השינוי ביחסי הכוחות העירוניים בעקבות אירועים פוליטיים הקשורים במאבקה של המלוכה עם הכמורה .דוגמה אחת היא המרד בחבל הריין כאשר הבישופים של הערים התקוממו נגד המלך הנרי הרביעי, ראו בכך אנשי העיר וורמס הזדמנות לגרש את הבישוף המורד של עירם אל מחוץ לעיר ולקבל את המלך בכל הכבוד הראוי לו.עם זאת , ההתקדמות במתן הזכויות לתושבי העיר לא הושגה ברוב המקומות במאבקי דמים דווקא , אלא באמצעות התפתחות הדרגתית , שהביאה לעלייה בכוחם של תושבי העיר במקביל לירידה בכוחם של אדוני העיר.

דפוסי הקמתן של הערים החדשות באירופה הנוצרית:

ערי בישוף: ערי בישוף שימשו כמרכזים מנהליים של הכנסייה ולעיתים התקיים לצידן שוק מקומי קטן , שבו התנהלו מסחרים של תוצרת מקומית או מיובאת כגון מלח ותבלינים אחרים . משום שלא היה צבא או הגנה התושבים נאלצו לברוח לערי הבישוף ששם מצאו הגנה בין חומותיה.

ערים בקרבת מבצרים : בעקבות פלישות של שבטים לאירופה הקימו נסיכים מבצרים לצד שרידים של ערים עתיקות ובצרו מחדש חומות ישנות .
בכול מבצר נכח משמר אבירים , והיו בו מגדל ששימש למגוריהם של אדוני המבצר, כנסייה וכוהני דת וכן מחסנים שבהם אוחסנו התבואה והאספקה שאותם גבו הנסיכים מתושבי המבצר בתמורה להגנה שיספק להם המבצר בשעת סכנה.
כאשר השתכלל והתרחב הייצור החקלאי והמסחר למרחקים התחדש השתנה האופי של המבצרים , במחצית השניה של המאה ה- 20 החלו הסוחרים להצטופף בירידים שהתקיימו בקרבת המבצר מכיוון שרצו את הגנת המבצר בעת סכנה וחוסר ביטחון אישי. כך, בקרבת המבצר החלו להתפתח איזורים שבהדרגה נהפכו לערים שנקראו- ערי מבצר , לעיתים התפתח הכפר הסמוך למבצר ונעשה לעיר.
שגשוג המסחר הוביל באופן מיידי לגדילה של ערים שהתפשטו אל מחוץ לחומות.
פרברים הוקמו בתוך הערים והן סימנו את השינוי שנשעה בתפקוד העיר .
הערים נעשו ערים שבהן הסוחרים וצוריכהם הם המרכז ולא הבישוף או המבצר.
עם הזמן השכונות החדשות התבצרו גם הם בתוך חומות שפעמים רבות היו טובות בהרבה מהמבצרים או מערי הבישוף שלצידן הוקמו והן נעשו החלק העיקרי בעיר.
להתפתחות הערים באירופה היה אופי שונה שקשור להקמת העיר – עם התבססה על יסודות העיר הקודמת או שהוקמה כעיר חדשה .
את ההתפתחות העירונית באירופה אפשר לחלק לפי שלושה איזורים עיקריים :
א. צפון איטליה ומרכזה ודרום צרפת:
באזור זה התפתחו רוב הערים בהתאם לתוכנית הערים הרומיות שקדמו להן, שתוכננו במבנה דמוי משבצות.
מקצת הערים, דוגמת ונציה שבצפון איטליה נוסדו כערים חדשות.
בערים שהתפתחו מן הערים הרומיות העתיקו, דוגמת פירנצה, בולוניה ופדובה, נבנה האזור המסחרי על בסיס הפורום הרומי.

ב.דרום איטליה וספרד:
באיזורים אלו שלטו הערבים והביזנטים, ותרבותם המיוחדת ניכרה באופי הערים.
הערבים פיתחו כאן ערים עצומות ומפוארות, כגון קורדובה שבספרד ופלרמו שבדרום איטליה. מבנה הערים תאם את מבנה הערים המוסלמיות.
ב- 1492 הושלם התהליך הארוך של כיבוש ספרד בידי הנוצרים.
הכושבשים הנוצרים לא יכלו להוסיף ולקיים את הערים האלו בפארן ובגדולתן, הערים קטנו ודעכו אם זאת השתמשו נוצרים רבים במבנים קיימים.

ג. האיזור שבין הנהרות הלואר והריין:
באזור זה כמעט שלא נותר זכר להתיישבות רומית, ורוב הערים נבנו עפ"י תכניות חדשות.
יש לציין כי העיר פריז השוכנת באזור זה הייתה במקורה יישוב רומי שהוקם של גדת נהר הסיין.

מהם הגורמים שסייעו ליסודן של ערים חדשות ולחיזוקן של ערים קיימות באירופה הנוצרית בימי הבניים?

א. שכלול כושר הייצור החקלאי:
באזורים שונים של אירופה החלו להשתמש בטכנולוגיה שאפשרה לגידול האוכלוסייה. שכלולים אלו בטכנולוגיה החקלאית כללו כמה חידושים :
א.שימוש בסוג חדש של מחרשה בעלת גלגלים, שחדרה לאדמה בצורה טובה יותר ושיפרה משמעותית את התנובה החקלאית.
ב.שימוש ברתמה חדשה שהקלה על עבודת הבהמות.
ג.פרזול פרסותיהן של הבהמות.
בעקבות חידושים אלו, הסוס ,שתפוקת עבודתו גבוהה יותר, החל לתפוס את מקומו של השור בהובלה, והשימוש בעגלה בעלת ארבעה גלגלים הרתומה לשתי בהמות זו אחר זו החלה. עגלה זו החליפה את הדרך הנפוצה אז ,הדו-אופן, ואפשרה להוביל גושי אבנים כבדים וקידמה בכך את הבנייה והאדריכלות של ימי הביניים.
עוד התפתחויות חשובות בתחום החקלאי היה הרחבת השימוש בברזל במקום בעץ והקמת טחנות מים וטחנות רוח.

ב. גידול האוכלוסייה:
אוכלוסיית אירופה החלה לגדול לפי ההערכות במאה ה-9. מניחים כי בין המאה ה-11 למאה ה-14 לספירה, גדלה אוכלוסיית אירופה ב 27 מליון בני אדם.
אחת התוצאות הראשונות של גידול האוכלוסייה הייתה הגירת האיכרים בשל מחזור אדמות לעיבוד. במקומות שאליהם היגרו האיכרים התפתחו הערים.

ג. שגשוג המסחר :
בתהליך שהתחולל בין המאה ה-10 למאה ה-14 הפך המסחר לגורם מרכזי בהרגלי הצריכה היום-יומיים של תושבי אירופה. בתחילת ימי הביניים השתדלו של אחוזה ואדם ליצור לעצמם את רוב צורכיהם והמסחר היה מועט ודל. הסוחרים הביאו מוצרי מותרות לביתם של בעשירים, ולביתם של האיכרים רק מוצרים בסיסיים כמו מלח.
פריחת המסחר התבטאה בפתיחת ערוצי מסחר שחצו את אירופה לאורכה ולרוחבה וכך קשרו בין חלקיה השונים, משק הכספים התפתח והערים שגשגו. תפקיד חשוב בהתפתחות המסחר של ימי הביניים הייתי התפתחות של ירידים אזוריים, שהחשובים בניהם נערכו באזור המפגש שבין הסחר הים תיכוני לסחר הצפוני, ומיקומם היה בפלנדריה (בלגיה של ימינו) ובשמפניה (אזור צרפת של ימינו). הירידים של שמפניה החלו למלא תפקיד בינלאומי בסוף המאה ה-12 וכדי להגן על הסוחרים קבעו השליטים זכויות מיוחדות על הסחורות ועל העסקאות. הירידים התקיימו פעם עד פעמיים בשנה ושימשו במה גם לסחר בקנה מידה גדול במוצרים וחומרי גלם וגם לפעולות הקשורות באשראי ובהחלפת מטבעות.