העיר כמרכז כלכלי:

בימי הביניים התאפיין מחזור הכספים בגיוון רב. על מנת להתמצא במטבעות השונים הלך והתפתח מקצוע החלפנות. החלפן היה מעריך את המטבעות, שוקל אותם ומחליפם אלו באלו. באיטליה פעלו חלפנים כאלה מן המאה ה-10.
לעתים בחרו אנשים החלפן קבוע- היו מפקידים בידיו כספים תמורת אישור כתוב. החלפנים השתמשו בכספים אלו בכמה דרכים:
השקיעו חלק מהכספים בפעילות מסחרים ויצרנית
נתנו אשראי ללקוחות מהימנים
שילמו דמי חכירה, מסים והיטלים עירוניים.
השימוש הגובר בכסף כאמצעי תשלום במקום סחר החליפין הביא להתפתחות הבנקים. באמצע המאה ה-14 עם התפרצותה של מגפת המוות השחור התחולל משבר כלכלי חמור באירופה והבנקים התקשו לעמוד בכל הדרישות של הלקוחות להחזרת השקעותיהן. על מנת לגונן על הציבור מפשיטת רגל וכדי להזרים כספים לקופות הערים קיבלו על עצמם המועצות העירוניות את ניהול הבנקים המסחריים. וכך במאות ה-15-16 קמו באיטליה,ספרד,הולנד וגרמניה בנקים עירוניים רבים לעסקאות חליפין. לקוחות הבנקים הפרטיים והמוסדות הבנקאים העירוניים היו בעיקר בני המעמד הבינוני כגון: פקידי חצר, סוחרים זעירים, איכרים אמידים ובעלי מקצוע. בני המעמדות הנמוכים לא יכלו לעמוד בערבויות הדרושות לקבלת כספים מהבנקים, ועבורם התפתחו בתי משכון שונים. תמורת משכון קיבל הלקוח הלוואה בריבית גבוהה. העם שנא את המשכונאים והכנסייה גינתה אותם, ואולם לא היה אפשר להסתדר בלעדיהם ובכל מקום שממנו גורשו תבע ההמון את חזרתם.
(היהודים נמנו עם המלווים בריבית תמורת משכון, מצב שהגביר את השנאה כלפיהם. עוד שימשו היהודים בארצות דרום אירופה כמתווכים בעסקאות עם סוחרים זרים.)